איך קורה שהכשרה של יועצי נגישות נקטעת בגלל שאדם עם נכות אינו יכול להיכנס לאולם ההרצאות? מסתבר שחללים המוגדרים כנגישים אינם בהכרח נגישים בפועל.
המדינה קבעה לעצמה כיעד שילוב מלא של בעלי צרכים מיוחדים באוכלוסיה. יעד זה מוסכם על מרבית המחוקקים והציבור ואף בא לידי ביטוי בחקיקה שהולכת ומתרחבת. מוסכם על הכל שהצעד הראשון בדרך לשילוב מלא הוא הנגשה מקסימלית של מבנים ומרחבים ציבוריים. הפער בין הרצוי למצוי בתחום ההנגשה הולך ומצטמצם והמודעות לנושא גוברת, אך למרות השיפור המכשולים בשטח עדיין רבים ומתסכלים. למרבה האבסורד, במקרים רבים אפילו מקומות מונגשים לכאורה מתגלים כמלאי מכשולים.
כאשר סוקרים את הסיפורים המתפרסמים בתקשורת עולה התחושה שאנשים שאינם בעלי צרכים מיוחדים פשוט מתקשים לייצר הנגשה מהותית ואיכותית, גם כאשר כוונותיהם הן הטובות ביותר. למרות שההגדרות לחללים מונגשים ברורות ונהירות לכאורה, יותר מדי מקרים של בעייתיות בהנגשה מצביעים על בעיה מהותית בהבנת הנושא ובאכיפתו. כל עוד ההנגשה רשלנית, כיצד נוכל לשלב אנשים בעלי צרכים מיוחדים באוכלוסיה הכללית?
דוגמא קיצונית במיוחד התרחשה כאשר בהרצאתו של שמואל חיימוביץ', המפקח הארצי על תחום הנגישות בנציבות שוויון זכויות לאנשים בעלי מוגבלויות במשרד המשפטים. ההרצאה נועדה להכשיר סטודנטים לתפקיד של יועצי נגישות. למרבה האירוניה, המרחב שיועד להרצאה אינו מונגש לנכים! חיימוביץ', המתנייד באמצעות כיסא גלגלים, התרעם מאד וביטל את ההרצאה. המקרה הזה מכעיס במיוחד מכיוון שלפי חוק מכללות אמורות להיות מונגשות לחלוטין, ובבירור שביצע חיימוביץ' לפני הגעתו נאמר לו שהמקום מונגש כחוק. דומה שאפילו במכללה האמונה על הכשרת יועצי נגישות מצליחים להתבלבל כאשר מנסים להגדיר מהו חלל מונגש.
אירוע נוסף שהציף את נושא הנגישות בחריפות ומול ציבור גדול הוא תקופת שהותה של אריאנה מלמד בתכנית הטלוויזיה 'האח הגדול'. מלמד, המתנהלת בעזרת קביים וקולנועית, הדגימה מהי נגישות לקויה על גופה ובזמן אמת. למרות ההבטחה שבית האח הגדול יונגש לחלוטין ניסיונות ההתניידות שלה הביאו לפציעות ברכיים חוזרות ונשנות, אשר גרמו לה לכאב ולסבל רב לאורך כל שהותה בבית האח. ושוב אנו נתקלים במקרה שבו כל משאבי חברת ההפקות הגדולה בארץ, ומיטב המאמצים של מיטב היועצים, כשלו ביצירת חלל מונגש.
ישנם אפילו מקרים שבהם מתעוררת התנגדות להנגשה מסיבות אסתטיות גרידא. אריה ביטון אשר שכר דירה בתל אביב מצא את עצמו מתמודד עם התנגדות דיירים שסירבו לאשר התקנת רמפה שתאפשר לו להיכנס לתוך ביתו שלו. הטענה: רמפה שכזו תכער את חזית הבית ותוריד את ערך הדירות שבו. באופן דומה נשים דתיות עם צרכים מיוחדים נלחמות על הנגשת המקוואות כבר שנים, לאחר שהתברר שמתוך 800 מקוואות בישראל הונגשו רק 30. המצב המחפיר הזה מבודד את הרעייה הדתית מהקהילה ומערים בפניה קשיים. ככלל, מוסדות דתיים נמצאים בפיגור רב בתחום ההנגשה, ורבים מהם אינם נגישים או שהפתרונות שמוצעים בהם אינם איכותיים.
כל המקרים שתוארו לעייל מדגימים עד כמה ארוכה הדרך לנגישות של ממש בחברה הישראלית. בעלי עסקים כבר הבינו: כאשר העסק מונגש ציבור הרוכשים גדל. כך נוצר מצב מופרך שבו כוחות השוק משרתים את ציבור האנשים עם הצרכים המיוחדים טוב יותר מהחקיקה והאכיפה של המדינה. ההבנה לפיה אנשים עם צרכים מיוחדים הם ציבור שכדאי וצריך לשלב בכל תחום פעילות מחלחלת לאט מדי ובצורה חלקית מדי. המדינה וציבור האנשים שלהם צרכים מיוחדים חייבים לדרוש נגישות מהותית ואמיתית אשר תאפשר להם שילוב מלא, כפי שדורש החוק וכפי שמחייב הצדק החברתי.